אני קודם כל אישה, טרנסית, לסבית, אבל קודם כל אישה

בהרצאה ברוך שעשני אישה מספרת עמית צוק איך הכל התחיל עבורה.
עבור עמית הילד שום דבר לא היה פשוט "אף אחד לא ידע מה זה. בגיל 11, בתחילת גיל ההתבגרות התחלתי ללבוש את הבגדים של אמא שלי ולהתאפר"... מספרת עמית, כיום אישה לכל דבר, על התקופה בה היא הבינה כי עליה להסתיר את המחשבות והרצונות שלה להיות נשית יותר "גרתי בבית מאוד הומופובי, פחדתי פחד מוות מאבא שלי, והייתי מחביאה את הבגדים של אמא שלי מאחורי הארון. יום אחד חזרתי הביתה, ההורים שלי ישבו בסלון היתה אווירה קודרת, נכנסתי לחדר והבנתי שהם עלו עליי. הם הזיזו את הארון, וגילו את הבגדים. מהפחד לא יצאתי באותו יום מהחדר". נזכרת עמית בפעם הראשונה שהיתה צריכה להתמודד עם הרצון להיות אישה והקושי הנלווה לזה. כמה חודשים לאחר מכן אבא שלה עזב את הבית. "אף אחד לא ידע מה זה טראנס בשנת 87. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו שמדובר באיזה וירוס קטלני של גיל ההתבגרות, וכדי להילחם בו הייתי בכושר קרבי, עשיתי קרחות בשיער, ניסיתי בכל הכוח להילחם בזה וזה לא עבר לי. הייתי בטוחה שאני הומו נשי". אותו 'וירוס', כך החליט עמית הילד להגדיר את מה שעובר עליו, רק הלך והתעצם ואז משהו שינה שוב את תפיסת המיניות שלו. הוא הכיר את גלית והתאהב "קרתה לי תקלה מופלאה, התאהבתי בה ונמשכתי אליה מינית ואמרתי לעצמי איזה מזל, אני לא הומו". אז התחילו שאלות אחרות: "אם אני לא הומו? אז מה אני?"

לקראת הגיוס החליט הנער עמית שהמפלט האחרון שלו מה'וירוס' להיות לוחם קרבי. הוא התגייס לצבא והיה לוחם בשריון. במהלך השירות הצבאי הוא נפצע קשה, עבר קרוב לעשרים ניתוחים והיה ארבע שנים בשיקום. החברה, גלית, היתה כל הזמן לצידו. הזוג הצעיר החליט לבסוף שהגיע הזמן למסד את הקשר והתחתן "כל הזמן הזה חיכיתי שיעבור לי. אמרתי לעצמי שאני אלמד לחיות עם זה. אני אהיה בנשף מסיכות, אני אדחיק אבל זה יסתדר". החיים המשיכו והזוג בנו עם הזמן עסק משגשג, והביאו לעולם ארבעה ילדים. היציאה מהארון עבור עמית הפכה קשה יותר בכל יום שעבר "היה לי יותר מה להפסיד. אני ידעתי מי אני וידעתי מה אני אבל אף אחד אחר לא ידע. הייתי אקסטרים גבר. הייתי בעבודה 16-17 שעות ביום כדי שלא אפגוש אנשים ושלא יחשפו אותי. היה לי מאוד קשה. הייתי לובשת את הבגדים של גלית כשהיא לא היתה, והרגשתי שאני נמקה מבפנים ושזה הופך להיות משהו קיומי".

עמית מספרת שבאותה תקופה כאשר לבשה את הבגדים של בת הזוג, גלית, היא הרגישה שפתאום היא יכולה לנשום אוויר, "זה לנעול את הדלת ולקלף את הקליפות, המגננות, החומות ששמתי מסביבי ופשוט לנשום". תחושות המחנק הלכו וגברו וגרמו לעמית לקנא בכל אישה שעברה ברחוב ואף לקנא בזוגתה גלית "היינו קמות בבוקר והיא הייתה שמה מכנסיים, והייתי מתעצבנת עליה שהיא לא לובשת חצאית או שמלה. זה סימל עבורי משהו שלא יכולתי להשיג. הרגשתי שאני יורדת מהפסים".

סיפור ילדות

© כל הזכויות שמורות לעמית צוק