לפני שטסתי לניתוח התחתון בחו"ל על מנת לחבר סוף סוף בין הגוף לנפש כתבתי לילדי ולאימי מכתבים.
הכתיבה הייתה קשה, בכיתי המון תוך שכתבתי אותם, חשבתי על כל מה שעברנו יחד גם לפני התהליך שלי ויציאתי מהארון.
החיים שלנו הם אוסף של רגעים מיוחדים שאנו נוצרים בלבנו ובזיכרוננו ולי היו כל כך הרבה מהם.
בכל מכתב שכתבתי הזיכרונות הציפו אותי החל מההריון של כל אחד מהם, דרך הלידה וכל כך הרבה רגעים מדהימים בגידול ארבעת המופלאים שלי כאבא והנה ממש עוד מעט אני מוחקת לחלוטין את נוכחותו מעל פני האדמה.
האם אחזור משם אותו אדם? האם אוכל לגמול להם על אומץ ליבם, על הגבורה לצלוח עימי את התהליך מול כל העולם בגילאים לא פשוטים.
מה אוכל לכתוב להם ואיך אנסח מכתב שגם יחזק אותם, גם יסביר להם מה עברתי ולאן פני מועדות ואיך עושים זאת בשפה המתאימה לכל ילד בגילו שלו.
בנוסף, שיתפתי אתכם במכתב שהקראתי ללהקה שלי, לילדיי האמיצים ביום החתונה שלי ושל שירלי.

אני משתפת אתכם במסמכים שחיברו ביננו בתקופה הכי מאתגרת של משפחת צוק - הלהקה שלי: