• עמית צוק

בשם האהבה


אני לא הומו. אני מאוהבת. אני נמשכת מינית. אני כל כך מקנאה בו בחבר שלי. והוא ? הוא משחק בה, מנצל אותה, מנצל את האהבה הבוסרית שלה אליו, את התלות שלה בתשומת הלב שלו. דואג לספר לי כל פרט מהמפגשים שלהם, לדווח על כל התקדמות ואני כבר לא יודעת אם הוא יודע שאני מאוהבת ומטפח את מנגנון האגו הגברי שלו, או שהוא סתם נהנה לספר לי על מעלליו וכיבושיו בשם אותו מנגנון.

אני מנסה לשכנע אותה להפסיק להיפגש עמו. מנסה לעשות זאת בשם הידידות ביננו תוך שאני מסתירה את כל מה שאני יודעת, את שברון הלב שלי מכל דיווח שלו והיא בשלה. היא מאוהבת. היא ממש מכושפת. מתמסרת לו כל פעם יותר בפגישותיהם הסודיות בקליניקה של אמו הפסיכולוגית, רחוקים מכל עין משגיחה שכן הם עצמם ילדים שחוטאים לגופם כל אחד ממניעיו הוא. היום הגורלי הגיע. הוא מספר לי שהיום יסיים את המערכה לכיבוש ליבה, נכון יותר לכיבוש גופה של אהובתי. אני יוצאת מדעתי. היא שלי. אתה מנצל אותה, אני יודעת ששנייה אחרי, לא תזרוק לעברה מבט יותר.

אני יודעת שאתה מתכוון לשבור לה את הלב, לרסק לה את הנשמה.

אני ערוכה לאסוף את השברים, אך רסיסי ליבה ולאחותם אך כל כך רוצה למזער את הנזק.

בהארה של רגע אני מחליטה לפרוט על המנגנון המרכזי במוחו – האגו. מה משמח יותר גברבר צעיר מלהרשים את חבריו בביצועיו ? אני מציעה לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. תן לי להיות שם, בפינה נסתרת, לצפות בכובש הדגול מסמן עוד וי בטבלת הכיבושים. כצפוי הוא לא מצליח לסרב. הערב יורד על קרית ביאליק, הקליניקה סיימה את יום עבודתה והיא מוכנה למשמרת שניה, המשמרת שלו. הכל ערוך, אני בפינה שלי, דפיקות בדלת. הוא ניגש לדלת הקליניקה ופותח אותה, היא עומדת שם, קורנת. לבושה בחולצה ירוקה וג'ינס קצרים, שיערה אסוף לשתי צמות והיא מחייכת חיוך נאיבי. אין לה מושג מה עתיד להתרחש בדקות הקרובות. תוך שתי דקות בדיוק הם זו בזרועות זה וזה בזרועות זו, מתקדמים במהירות שאפילו הוא עצמו לא ציפה לה. מה אני עושה ? איך אני עוצרת את המפגש הזה מהתדרדרות לתהום ? איך אני מצילה את אהובתי משיניו ולפיתתו ? האם לצאת מהארון ??? לצאת ממחבואי, לחשוף עצמי, לסכן את החברות שלי עמו ואת העתיד שלי איתה ? כמה כבר קשה לצאת מהארון ? בהבזק של רגע אני מקבלת החלטה, יוצאת החוצה וטורקת את הדלת, לא משאירה שום מקום לספקות – אני כאן. הלם מוחלט. היא אוספת את בגדיה, מתלבשת במהירות ורצה לעבר הכניסה, אני מביטה בו היישר לתוך עיניו, ניצחתי עוד מערכה בקרב על אהבתי. אני רצה אחריה אך היא מהירה ממני ונעלמת בחסות המבוכה.

אני מנסה לאזור אומץ לפנות אליה שוב. מביטה בה בכיתה, בכל שיעור, בכל שעה. היא מביטה חזרה, מבוישת. אנו מסתירות סוד. הסוד שלנו. והוא יחיה איתנו לנצח. נזכר בו לא מעט בשנים שיבואו, באירועים שונים, נתמודד עימו שוב ושוב.

ערב ל"ג בעומר. חודשיים שאני מכרכרת סביבה, באה אליה, מצחיקה אותה. כל כך אהבתי להצחיק אותה. היה לה צחוק ששבה את ליבי. חשף שתי גומות וערימה של נמשים כתומים שנראה שהתמסרו לחלוטין לחיוכה. הרגשתי שאני לא מצליחה לעצור את עצמי, שזה כעת או לעולם לא, הרגשה שארגיש עוד פעם אחת בלבד ממש מולה בעוד 25 שנים מאותו ערב, מאותו ספסל.

גילי, אני אוהבת אותך. אני רוצה שתהי חברה שלי, בת הזוג שלי.

אני מבטיחה להצחיק אותך כל החיים. לשמור עליך. להיות שלך. נאמנה לך לנצח.

היא לא ענתה לי. לפתע חשתי את ידה לופתת את ידי בחום ומזמינה אותי להתקרב אליה.

שעתיים ישבנו על הספסל שמול ביתה, אוחזות ידיים ומביטות אחת בשנייה.

422 צפיות

© כל הזכויות שמורות לעמית צוק