• עמית צוק

ואם אני אינני אני...אז מי אני בכלל ? (חלק ראשון)



בהופעה שלי "ברוך שעשני אישה" אני תמיד מספרת שידעתי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה מגיל 4.

זוכרת כל פעם שחלמתי לשחק כילדה, להתחפש כילדה. זוכרת את הפעם בה החליטו לחפש אותי לקאובוי, ציירו על פניי זיפים, הייתי כה עצובה.

זוכרת את המשחקים עם השכנה, כמה אהבתי לגלם את התינוקת שלה, לשחק בבובות שלה.

ואז הגיעה הפעם הראשונה בה אני והגורל נפגשנו.

ינואר 1980. גשם זלעפות בחוץ ואני ילד בן 6 בתחפושת, חוזרת מחוג קראטה.

חוצה את מעבר החצייה ו.... חושך.

שלושה ימים שכבתי מחוסרת הכרה במצב קשה בבית החולים. שבר פתוח ברגל וסדק בגולגולת.

רק אחרי זמן רב אשמע שהפרעתי לאוטובוס במעבר חציה והוא פשוט טיפס עלי.

זמן רב שכבתי בבית החולים, מגובסת בגבס ספייקה מכפות רגליי ועד לחזה, עטופה בבני משפחה.

חודשים של טיפולים כואבים וייסורי כאב והחלמה, ניתוחים, אמבטיות בטאדין, ולילות בלי שינה.

זוכרת עד היום את הרגע בו הסירו את הגבס מרגליי, את הרגע בו ראיתי את הצלקות המכוערות שעיטרו אותן,

זוכרת את הקביים שהתאימו לי, מעין מקל הליכה קטן עם מספר רגליים תומכות, את הפעם הראשונה בה חזרתי לבית הספר עם המקל - את הפעם הראשונה בה חוויתי את הפחד הגדול שילווה אותי כל חיי - להיות שונה.

0 צפיות

© כל הזכויות שמורות לעמית צוק