• עמית צוק

מסע חיי - מתחילים מהסוף

19.5.18, סינמטק תל אביב, הקרנת בכורה לסרט משפחה בטרנס.

הסרט מסתיים ואנחנו מתבקשים לעלות לבמה. אני קמה, פונה לשמאל ואחרי כאפרוחים אחרי אמא אווזה פונות גם בנותיי, גילי קמה אף היא ופונה ימינה, אני שמה לב שהאפרוח הרגיש שלנו ירדן פונה אף הוא לאותו כיוון ומשדר לקהל אמא לא לבד – אני מלווה אותה. אנחנו עולים לבמה, מנשקים את במאי הסרט אופיר טריינין ואת הצוות שלו ונעמדים אל מול הקהל. שנים של הרצאות וכנסים מול קהל רב, שנתיים שלמות של הופעה עם מסע חיי "ברוך שעשני אישה" לא הכינו אותי לרמת התרגשות שכזו, הלב מאיים להתפוצץ.

אם לא די בכך, כאילו בסימן מוסכם מראש מחליטים 500 אנשים בקהל להעצים את אהבתם אלינו ואל הסרט שראו, נעמדים ומוחאים כפיים.

אני מביטה אל האפרוחים שלנו, הם כל כך נבוכים, כל כך מתרגשים, מגיע להם שיעריכו אותם, שיפרגנו להם. הם כל כך גיבורים שאין להם מושג על מה המהומה, מבחינתם הם עשו את מה שכולם היו אמורים לעשות, לקבל ולאהוב בלי תנאי את ההורה שלהם.

ולמרות זאת הם בהלם, אף אחד לא הכין אותנו למעמד עוצמתי שכזה.

אני מביטה אל הקהל, סורקת את השורות הראשונות מנסה לאתר את שירלי אשתי בקהל, מי חשב לפני שלוש שנים בסצינה הראשונה שצולמה שכשאעלה לבמה בהקרנת הבכורה של הסרט אשתי תשב בקהל וזו שתעמוד לצידי תהיה אם ילדיי ולא אשתי. מי חשב שסיפור האהבה ששמו אף היה זוגיות לנצח, יסתיים בסוף שכזה, בפרידה, בהתחלות חדשות – משפחה בטרנס. כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש, אני משחזרת 3 שנים של תהליכים שלעיתים נדמה היה שלעולם לא יסתיימו, נזכרת בצמתים הראשיות במסע חיי, בתאונת הדרכים הקשה שעברתי בגיל 6, במעבר כילדה לקרית ביאליק, בגירושים של הוריי, בהתאהבות בגילי, בפציעה בצבא ובשיקום הארוך לצידה, בלידות של ארבעת ילדיי, בקריסה הכלכלית שחווינו, ביציאה שלי מהארון, בתהליך הקשה שעברנו בבית, בניתוח ששינה את חיי מהקצה לקצה, בחידוש הנדרים עם גילי, ביום בו הודיעה לי שהיא לא אוהבת אותי יותר - היום בו הבנתי שאיבדתי את האחת וביום בו גיליתי שמצאתי את האחת, ביום בו הבנתי שזו הייתה האחת שלו ואילו זו היא האחת שלה. ביום בו השלמתי לחלוטין עם הנשיות שלי אל מול הגבריות שלי, ביום בו הבנתי שהעוצמה האמיתית שלי כאשה היא השילוב בין השניים. ברוך שעשני אישה – זהו מסע חיי.


211 צפיות

© כל הזכויות שמורות לעמית צוק