• עמית צוק

אבא ?


הוא איננו.

נעלם סתם כך יום אחד. רק היום אני מבינה שיש אנשים כאלו, שכל כך קל להם פשוט להיעלם יום אחד, להתנתק.

איש קשה אבא שלי. אלים ועצבני. פחדתי ממנו פחד מוות והוא דאג להצדיק את הפחד הזה שוב ושוב. מגיל 4 אני זוכרת לילות לבנים של בכי בבית, בכיה של אימי. עוד צרחות, עוד צעקות. הייתי יוצאת מחדרי, הולכת לכיוון השירותים רק כדי לנסות ולעצור אותו. לתת לאימי כמה דקות של הפוגה, מנוחה. גם אני הצטרפתי די מהר למעגל האימה כל אימת שהיה חוזר הביתה עצבני, כל הבית היה נכנס לכוננות ספיגה.

עבודתו כחוקר במשטרה שהפכה את אלימותו ליצירתית וכואבת יותר ואופיו העצבני והאימפולסיבי היו שילוב קטלני עבור בני הבית. אני זוכרת את התקפי הזעם והאלימות שלו בכל גיל. בכל מקום. בבית, בחדר, אצל סבתי, בפריז במלון. זוכרת מה קרה כשאיחרתי לחזור מבית הספר רק כי עצרתי לשחק עם חבר, מה קרה כשהעדפתי לשחק על פני להכין שיעורי בית, מה קרה כשגרמתי נזק לווידאו הביתי, מה קרה כשחזר עצבני הביתה. הייתי יושבת בחדרי, מתפללת לא לשמוע את הפקודה "הבא את המחברות והספרים לסלון", ידעתי איך יסתיים הערב הזה מבחינתי.

אני זוכרת הכל. זוכרת את אותו מנעול מקולל שהותקן על דלת חדרי, קול הנעילה שלו, הדפיקות של אימי שמתחננת לדלת שתפתח וזו מסרבת בתוקף כאילו נהנית מהמופע הסדיסטי שאל מול עיניה ומבקשת שלא יפריעו לה.

ואני ? אני אהבתי אותו. אני חושבת שאף יותר מאשר פחדתי ממנו. הערצתי אותו. ניהלתי מחברת ובה תיעדתי את כל תערוכות הציורים שהשתתף בהם, את כל הכתבות שנכתבו עליו. כל כך רציתי להיות גאה באבא שלי.

בגיל 14 עברו הורי לגור בבית שנקנה לי מכספי פיצויים בעקבות תאונת הדרכים הקשה שעברתי בגיל 6. אותו בית שנקנה כדי לאפשר לי ביטחון כלכלי בעתיד, פיצוי על שנים של תופת בבתי חולים.

בית שאמור היה להניב חיסכון רב מכספים שאמורים היו להיחסך עבורי משכירות עבור הנכס, הפך להיות ביתנו שכן אבא שלי מכר את הבית שלנו כדי לכסות את חובותיו.

ואם לא די בכך, לאחר המעבר לקריות, הוא החל לעבוד כמנהל ברשת מזון שם הכיר בחורה צעירה ממנו ב 20 שנים. התגרש מאימי והתחתן איתה. תוך שהוא משאיר את אימי, אותי ואת אחותי לגור בביתי. שוכח לחלוטין מההבטחות שסיפר לעצמו שהמעבר זמני. הבטחות שנהג לפזר לעצמו לא אחת כדי לחזק החלטות הזויות שקיבל.

אבי היה טיפוס שהתקשה לסיים דברים שהחל, ובכל פעם שנתקל בקושי, העדיף פשוט להתחיל מחדש. הוא היה חיה של אדרנלין ואימפולסיביות. נע בין מצבי רוח קיצוניים כשלשונו היא חרבו והוא שולף אותה בלי לחשוב פעמיים דוקר שוב ושוב, בז לכולם, מתחנף לכולם. הומופוב בכל רמ"ח איבריו, הסיבה המרכזית לשקיעתי בארון המגדרי בתקופה ההיא.

בגיל 14.5 הוא נעלם. שבועיים לא שמענו ממנו עד שהבנו כי יצא מהארץ באישון לילה וברח יחד עם אשתו הטרייה ליעד הכי רחוק שמצא במפה – דרום אפריקה. בטוחה שהבטיח לעצמו ולה כי הם עומדים לפתוח פרק חדש מלא באושר, הבטיח לעצמו ולסבתי ז"ל כי יכסה תוך זמן קצר את החובות שהשאיר מאחוריו.

אני זוכרת את היום הזה, את הפרידה הזו כאילו היתה אתמול. ירדנו אני ואחותי מרכבו ליד פתח ביתנו והתקדמנו לכיוון השער. הוא קרא בשמנו, שאל אם אנו לא רוצים לחבק אותו, שאלה מוזרה שלא נשאלה לפני כן. רק שבועיים מאוחר יותר הבנתי שכך בחר להיפרד מאיתנו. משאיר אותנו להתמודד עם הנטישה, את אימי ומשפחתה להתמודד עם החובות שהשאיר מאחוריו.

סלחתי לו תמיד על הכל. הגנתי עליו. פחדתי לאבד אותו. והוא ניצל זאת עד תום.

הוא היה שולח לי מכתבי נאצה, מכנה אותי חסר עמוד שדרה, על כך שלא הצלחתי להבין מדוע נטש אותנו, משתף אותי בתכניותיו לשים קץ לחייו, מנסה לתקוע טריז ביני לבין אימי. לא מניח לנפשי הפצועה גם במרחק של עשרות אלפי קילומטרים.

באותם ימים קשים, באותם לילות היא הייתה שם לצידי. גדלה איתי, ניחמה אותי, שיתפה אותי בכאביה ונראה היה שהכאב המשותף לנו, מהול באהבה אינסופית, הכח שהענקנו אחת לשנייה, השעות של הצחוק המתגלגל שהשכיחו לחלוטין את המציאות הקשה בביתנו, כל אלה הפכו את הזוגיות שלנו לבלתי מנוצחת, לאינסופית. לזוגיות לנצח.


הבהרה חשובה

זהו הנושא היחיד עליו אני כותבת בבלוג שלי שחשוב לי להדגיש לגביו שתי נקודות חשובות:

1. אין בפוסט כל סוג של התחשבנות, לא בשל אירועי העבר, לא בשל ניתוק הקשר בעבר ולא בשל ניתוק הקשר בהווה. אני שלמה לחלוטין עם מה שקרה לי בילדותי והבראתי לחלוטין, נהפוך הוא, הדברים נכתבים מתוך מקום של כח והשלמה.

2. אל תטעו ואל תפליגו בקונספירציות פסיכולוגיות. אני לא אישה טרנסית בשל האירועים בילדותי, לא חיפשתי להתרחק מדמות אב ועוד כל מיני מסקנות שוודאי יעלו. נולדתי אישה. חשתי זאת הרבה לפני האירועים המתוארים בפוסט והאווירה בבית הפכה את היציאה שלי מהארון לבלתי אפשרית אך ודאי לא גרמה לה.

193 צפיות

© כל הזכויות שמורות לעמית צוק